תעשו לעצמכם טובה. אל תוותרו על ביקור בוונציה. אי אפשר לתאר את הרושם שיש לביקור בעיר היסטורית , רודפת תענוגות, אחת משבעת פלאי תבל. אנחנו היינו שם ארבעה ימים ומהרגע שהגענו לא יכולנו להוריד את העיניים מהנופים ומהמראות. עין לא תשבע מלראות.
היום הראשון
הגענו לנמל התעופה המרכזי של רומא , משם יורדים למטה והולכים עד הקצה לתחנה שמטיבה טיסות קבועות הלוך ושוב לוונציה. טיסה של כארבעים דקות. הנסיעה באוטובוס לעומת זאת , עלולה לקחת כעשר שעות. אז. מוטב לטוס. משדה התעופה של וונציה, מרקו פולו שמו, שממוקם על קרקע מוצקה. ניתן להגיע לוונציה באוטובוס נוסעים רגיל שמוריד אתכם בכיכר המרכזית של התחבורה המקומית. או לרדת מטה אל הרציפים ולקחת אוטובוס מים. קונים בקופה כרטיס , אנחנו קנינו כרטיס לשלושה ימים שעלה לנו ארבעים יורו. ונסענו באוטובוס המים לאן שרק רצינו בכייף ובחינם. יש תחנות בכל מקום מרכזי בעיר ותדירות האוטובוסים סבירה.
ואפורטו. Varporetto. זו הדרך הזולה והנוחה ביותר להתנייד בתוך וונציה. יש כמובן גם גונדולות בכל פינה , אבל הנסיעה בהן יקרה ומיועדת לתיירים. לא ממש שימושי לטיול. הנסיעה משדה התעופה לוונציה באוטובוס מים היתה חוויה בפני עצמה.
עברנו באי הזכוכית מוראנו . עברנו באי המתים . שזה בית הקברות של וונציה מאז הקמתה. ואז ראינו מבצר עתיק יומין שהפך לנמל ולמתחם ספורט ימי. עברנו על פני מתחם הבינאלה הידוע . איזורים ותחנות פחות יפים ומושקעים. ואז התקרבנו לאיזור מדהים ביופיו. איזור כיכר סאן מרקו וממול קתדרלות , גשרים , ארמונות. והנשימה נעצרה. שני המגדלים הוונציאנים הידועים הופיעו מתוך ערפל של גשם וקצף כמו מתוך חלום. רעדתי ולא מקור. מהתרגשות מול היופי. וזו החוויה המרכזית שלי מוונציה, אי אפשר להפסיק להסתכל כדי לא לפספס משהו. הגשרים, הארכיטקטורה האיטלקית , הפיסול. הייתי בערים ידועות ביופיין בעולם. אבל באיטליה היופי והנהנתנות שוברים שיאים. וזה משפיע ישירות על כל החושים.
ירדנו בתחנה של כיכר 'סאן מרקו', זו שנפוליאון כינה: "מסדרון הכניסה לאירופה". ונציה נוסדה בשנת 421 לספירה. ונבנתה על כלונסאות עץ מחודדות שננעצו בקרקעית הים. בעצם, האדם כבש חתיכה מהאוקיינוס ומאז יש לה יחסים מיוחדים עם הגאות ועם השפל. כשהירח גדול וקרוב והגאות חזקה, מוצפות התעלות וכיכר סאן מרקו מוצפת מים . תופעה שנקראת 'מים גבוהים'. אנחנו לא נתקלנו בתופעה, אבל כשיש הצפות ניתן לרכוש בדוכנים ב'סאן מרקו' כיסויי גומי מיוחדים וגבוהים להגנה על הנעלים . אל חשש. העיר היתה עיר מסחר חזקה ומעצמה ימית בתקופת האימפריה הביזנטית ובימי הביניים. שלטו בה מספר משפחות אצולה. וסמלה היה האריה המכונף . שניתן לראותו בכל מקום כולל בכיכר 'סן מרקו'. לא לבלבל אותו עם אריה יהודה שניתן לראות ב'גטו'.פסענו בין סמטאות גדושות חנויות ציוריות וחנויות של מיטב מותגי העולם. 'גוצ'י' , 'פראדה', 'ארמני' , 'בוטיצ'ילי' וגם סתם 'בנטון' , 'נייק' ועוד. נכנסנו גם לחנויות לייצור וממכר בשמי 'בוטיק' מטריפים. וכמובן נעליים. מכל הסוגים, מכל המינים, בכל הצבעים. בקושי הצלחנו להגיע למלון. הסמטאות , הגשרים הקטנים, המבנים , הקתדרלות, בית האופרה הישן. כל מקום שווה עצירה . אפילו המלון הקטן שהיה בו ריח קלוש של עובש. מזכרת מהצפת הענק שהיתה ב2020 שגרמה נזק עצום לעיר. הוא מלון עתיק, 'קטל' שיש בו רצפה ששרדה את ההצפות ונבנתה במאה ה14. נו. קצת התביישנו לדרוך עליה. הצוות אדיב. השירות מדהים. הנוף מהחדר לא משהו. אבל, לכל עיר פס קול משלה. ובוונציה לא תשמעו המולת רחוב, צפירות מכוניות, משאיות ורכבות. כי ..אין כבישים. השקט טוב לעצבים ולנפש .
התמקמנו ויצאנו לטייל . המלון ממוקם חמש דקות מכיכר 'סן מרקו' . הסתובבנו בכיכר. ישבנו בבית קפה עתיק ומעוצב אומנותית. משם עלינו למגדל הפעמונים. העליה לראש המגדל כרוכה בתשלום של עשרה יורו. ממנו תצפית פנורמית על כל וונציה. העיר והים סביב לה. חוויה מפעימה שאין להחמיץ. משם מרחק חמש דקות לארמון הדוג'ה בו התגורר שליט העיר. הארמון יפהפה ומלא חפצי אומנות וריהוט . אדריכלות מרהיבה. מן הארמון מוביל גשר ידוע בשם 'גשר האנחות' לבית הכלא הצמוד שכיום הוא מוזיאון העינויים. שם תמצאו אולם 'בית משפט' שם נשפטו האסירים . השופטים נבחרו מקרב בני משפחות האצולה ששלטו בעיר והאסירים היו פשוטי העם. בתקופת האינקוויזיציה נשפטו לא רק שודדים אלא גם חשודים בכפירה ובכישוף. במוזיאון תמצאו שחזור של מתקני ענישה ובקומה שמעל שחזור של חדרי כליאה . לנשים בנפרד. האסירים הוצאו להתאוורר מדי פעם ל'גשר האנחות' ומשם שמו. נציין שבכל התקופה , הצליח לברוח מהכלא רק אסיר מפורסם אחד: קזנובה. שהואשם במעשי הוללות עם נשים נכבדות ונשואות. נציין שבוונציה הושם לראשונה עקרון השקיפות של המשפט הציבורי ולראשונה תועדו המשפטים בספר פרוטוקולים עבה כרס שמוצג גם כיום לראווה.
את השקיעה ראינו מבית קפה צמוד לרציף גונדולות . ומשם אכלנו ארוחת ערב במסעדה שמצאנו ליד המלון ובה נהננו מספגטי בשר שהוגש ביד רחבה ומכוס יין אדום .
היום השני
בסביבות שבע בבוקר , התעוררנו לקול פכפוך גלים ופעמונים מזמרים מהכנסייה שליד.
עברנו על פני גשרים קטנים בדרכנו לתחנת אוטבוס המים ומשם לקחנו 'קו' אל גשר 'ריאלטו' הידוע. שטנו על פני בתים עתיקים. אחד מהם מכונה 'הבית של דסדמונה' . דמות ספרותית מן במחזה 'אותלו' של המחזאי הנודע שייקספיר .עברנו את הגשר הלבן מביטים מעליו על פני הנוף המרהיב. על הגשר חנויות רבות. אחת מהן , חנות מסכות מלאכת יד. בוונציה מתקיים פסטיבל מסכות שנתי ובו יוצאים החוגגים אל הסמטאות עטויים מסכות לנשפים מלאי מוסיקה ותשוקה. רכשנו כמה מסכות. אחת של חתול. אחת קלאסית חצי מסכת פנים עם נוצות. אחת של מעין רובוט. ולסיום גם חפיסת קלפים מוזהבים ובובת 'פינוקיו' על חוטים. הדמות הספרותית שמקורה באיטליה. הבובה ששואפת להיות ילד אמיתי. את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדה אחת מתוך כמה צמודות לגשר. הפיצה האיטלקית שונה מזו שאתם מכירים. הבצק דקיק , העגבניות מרוסקות ולא מתובלות והגבינה פחות דומיננטית. הפיצה למי שלא יודע, התחילה באיטליה כמאכל עניים. האופים בסוף היום , היו מצמידים לתנור את שאריות הבצק ומצפים אותן בעגבניות, בזיליקום וגבינה. מאז , השתכלל המאכל ונוספו לו תוספות שונות המוכרות לנו כיום. לאחר הארוחה, שכללה משקה יין נתזים ואפרסקים האופייני לוונציה ונקרא: בליני . [ [ Bellini המשכנו לשוק 'ריאלטו' . השוק תוסס והומה אדם. תמצאו בו מאכלים וביגוד . צעצועים . פירות ירקות ומאפים. שם טעמנו לראשונה 'קנלוני'. גלילי בצק ממולאים קרם נפלא ומתוק. זאת לאחר שהתפעלנו ממגוון מאפים ודברי מתיקה. מהשוק, עלינו על אוטובוס מים בחזרה לסן מרקו . והמשכנו לטיילת שליד 'גשר האנחות'. הטיילת גדושה דוכנים . עצרנו אצל צייר מקומי ורכשנו כמה ציורים למזכרת. בהמשך, רכשנו גם כובעים , כפפות ומטריות מפני שהשמיים התקדרו וגשם רב ושוטף החל לרדת.
היום השלישי
היום החלטנו לצאת מעט מתחומי וונציה. התחלנו בסיור באי מוראנו אי אמני ויצרני הזכוכית. לקחנו אוטובוס מים שהוריד אותנו במוראנו. MURANO מתישהו בימי הביניים, גורשו יהודי העיר לאי הסמוך. מקצועות רבים נאסרו עליהם , אבל ייצור ופיסול בזכוכית הותר. והיהודים החלו יוצרים כלים ויצירות זכוכית מופלאות. הם התיכו לתוך החול מינרלים שונים והפיקו צבעים נדירים. קובלאט למשל הניב כחול מרהיב. שמם יצא למרחוק ובכל האימפריה הקדומה סחרו הוונציאינים באמנות כלי הזכוכית. גם כיום, האי שבתיו צבועים בשלל צבעים, שופע סדנאות ייצור זכוכית. רובן כבר לא בידי יהודים. המילה מוראנו נובעת מהמילה האיטלקית ליהודים שהתנצרו – מורנוס. כלומר: מומרים. [חלקם שמרו בסתר על יהדותם . שמרו שבת. וחגגו חגים]. ביקרנו במפעל שהדגים את ייצור הזכוכית שמותכת באלף מעלות! נדהמנו לגלות שהעובדים הוותיקים לא טורחים לעבוד עם כפפות. הם עובדים עם מוטות ארוכים בשיתוף פעולה . ביום חורף קר היה נעים לשבת בסדנא הלוהטת. בקיץ מסתבר , המקום סגור. ורק החנויות פתוחות. לנגד עינינו המשתאות הם ייצרו נברשת . אחד הדביק גוש זכוכית מותכת על צינור שיהיה אחת מזרועות הנברשת . השני החזיק את הזרוע. השלישי משך בצבת את הגוש לשישה עלים ובמהירות לפני שיתקרר חרט על כל עלה דוגמא. כך תוך שתי דקות הופיע קישוט פרחוני אחד מתוך שלושה שיהיו על כל זרוע. התפעלנו מהמיומנות הרבה . ברקע עבד רדיו שהשמיע שיר איטלקי שמח. לצידנו, ישב זוג מבוגר דובר עברית. הבעל רכן אלי ואמר: 'עשרים שנה אנחנו באים כל חורף לוונציה. ותמיד , אנחנו מבקרים בסדנא לייצור זכוכית'. יצאנו אל החנות הגדולה, מעבר לאגרטלים, כוסות יין, קערות וכד' היה מבחר עצום של תכשיטים מזכוכית. שרשראות צמידים מחרוזים יפהפים. תליונים וכמובן עגילים. טבעות ועוד. רכשנו ויצאנו אל הרוח הקרה להמתין לאוטובוס המים. ממולנו, ראינו את ההרים מתכסים בלבן. ירד שלג בהרים שסביב לוונציה.
האוטובוס נעצר בתחנה ליד אי שעצי ברוש צמחו עליו. אשה שסימני דמעות ניכרו בפניה התיישבה ומיהרה לעטוף את פניה בצעיף. הבנתי שזה 'אי המתים'. Poveglia. אחד המקומות הרדופים בעולם. לחובבי האימה העל טבעית. יותר ממחצית האדמה באי היא אפר ושאריות אדם. בזמן מגפת הדבר שהיכתה באירופה, נשלחו אליה חולי הדבר ונשרפו .אומרים שחלקם עודם היו בחיים…הדבר הפך להרגל, נפוליאון שלח לאי הזה ספינות שנמצאו נגועות בדבר לבידוד של ארבעים יום. אחר כך, שלחו לשם את כל החולים במחלות זיהומיות, את המצורעים והמקום הפך להוספיס דמוי גיהנום. אומרים בוונציה שאדם רע כשהוא מת – הוא מתעורר באי המתים. אם זה לא מספיק, ב1922 בנו שם מוסד לנפגעי נפש. ורופא חביב עשה ניסויים בבני אדם . קדח במוחות ועוד. ממש כמו בסרט אימה. לבסוף, קפץ מראש מגדל הפעמונים של המוסד שהפך לבית חולים סיעודי. אומרים, שעד היום הרופא מצלצל בפעמון . ומספרים שילדה בשם מריה, שננטשה שם בזמן מגפת הדבר, מסתובבת ובוכה ומבקשת את הוריה. גם בית החולים הסיעודי בסופו של דבר נסגר. והאי נותר כבית קברות ענק לוונציאנים.
ירדנו בתחנה שקרובה ל'גטו' היהודי. וונציה מתהדרת בתואר הכבוד המפוקפק כמי שהמציאה את 'הגטו' . שכונה בה כלאה את יהודי העיר. על היהודים נאסר לצאת אחרי שקיעת השמש מתחומי השכונה. כשיצאו הם נדרשו לחבוש כובע אדום ולאחר מכן צהוב. כדי שתושבי העיר יידעו לזהותם. המילה 'גטו' נוצרה כי השכונה שוכנת ליד בית יציקה שבאיטלקית נקרא 'גטו' . וכששאלו את היהודים איך להגיע אמרו להם תבואו ל'גטו'. כך 'נדבק' השם . היהודים אחרי שנים רבות אולצו להתנצר . אחר כך, גורשו למוראנו. אחר כך חזרו לוונציה ואז באו היטלר ומוסוליני. וכיום , יש שם חנות יודאיקה של עתיקות. ויש מאפיה שאופה חלות בימי שישי. ויש בית חב"ד שמוכר אוכל כשר בחמגשיות. ולבסוף, ממש ליד אנדרטת הזכרון ליהודים שנספו בשואה, עומד בית קפה מסעדה שנקרא בשם המקורי : "בגטו". לא ידענו אם לבכות או לצחוק. אבל, ללא ספק כיהודים, הביקור ב'גטו' הראשון בהיסטוריה, וההבנה מה היה גורלנו כיהודים בעיר הפלאות וונציה עושה משהו בלב. ומשהו נחמד: בדרך חזרה, עצרנו בדוכן ממתקים ומאפים. ואשה בהירה ומבוגרת שמה לב שאנחנו מדברים בעברית. מייד פנתה אלינו בידידות רבה ושאלה אם אנחנו יהודים? 'גם אני יהודיה' אמרה מייד 'ממשפחת ברנשטיין'. והסתובבה אל חברתה ואמרה לה בשמחה 'הם מישראל' ושתיהן התבוננו בנו בסקרנות ובחיבה . הן שייכות לקהילה היהודית הקטנה בעיר. ולדבריה, כיום, בכל וונציה יש כחמש מאות יהודים ושמונה בתי כנסת.
היום הרביעי
את היום האחרון, הקדשנו לביקור בגשר האחרון מבין שלושת הגשרים הידועים: 'גשר האנחות' , גשר 'ריאלטו' וזה הלוא הוא 'גשר האקדמיה' שהוא גם היחיד שעשוי מעץ. וטיילנו ברובע שסביב לו. מסתבר שזה איזור סטודנטיאלי ולכן, המחירים באיזור הזה נמוכים משמעותית. כידוע, הסטודנטים הפרוטה אינה מצויה בכיסם. כשחוצים את הגשר , מגיעים לחנות פרחים ומשתלה מקסימה. ממש ממולה , כנסיה ובה כינורות וויולות עתיקות . מוסיקה של ויוואלדי מושמעת כל הזמן. אפשר לשבת להקשיב ולהנות מהאווירה. בכנסיה מתקיימות הופעות חיות של כלי קשת שמנגנות את 'ארבע העונות' של ויוואלדי. וניתן להזמין כרטיסים במקום עצמו או באינטרנט.
ההאזנה למופע כזה , כאשר המנגנים מתלבשים בתלבושות הרנסאנס זו חוויה מפעימה. ממש מסע אחורה בזמן. את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדה מקסימה ממש מול הכנסייה. שם ראינו שגם תושבי המקום סועדים את ליבם. וכידוע, איפה שהמקומיים אוכלים כדאי לשבת. אכלנו ספגטי ומקלות לחם שום. שתינו יין ותה צמחים מהביל. האווירה היתה שלווה. העיצוב אותנטי. על קורות עץ היו תלויים סירי ברזל וכלי מטבח, מחתות נחושת וכדים. עציצים פורחים בחלונות ושירות אדיב. כשסיימנו נכנסנו לטייל בתוך הרובע , שם מוזיאונים לאמנות מסוגים שונים.
אנו חובבי אמנות ונהננו מאד לעבור ממוזיאון למוזיאון ולהזין את העיניים ביצירות מתקופות ומסגנונות שונים. כאשר המבנים לכשעצמם יפים ומרתקים. בין המוזיאונים חנויות לממכר צבעים, כאלו שמגיעים בצורת אבקה והאומן מערבב לעצמו את התערובת להכנת משחת צבע ממש כמו בסגנון העתיק.
למשל: 'טריק' ידוע של ציירים מימי הביניים הוא להוסיף חלבון ביצה לאבקת הצבע כדי להוסיף לצבע ברק. כמובן שלמכירה גם עפרונות פחם, גירי פסטל, צבעי שמן, מכחולים, עפרונות, טושים דקים, טושים מיוחדים לציור 'מנגה' . בקיצור: גן עדן לציירים ולאנימטורים. במחשבה שניה, כדאי להתחיל טיול בוונציה ברובע הזה ולעשות פה את הקניות לפני שעושים את הקניות באזור 'סאן מרקו'.
תכננו לעשות שייט בגונדולה אבל, הגשם הכבד וסערת הרעמים והברקים שלחו אותנו למסעדה סגורה ודי חנוקה ליד בית האופרה הישן. הגענו לשם בדיוק כשהסתיימה הצגת תאטרון . קהל שמח יצא מהאולם, ואז להקת השחקנים והשחקניות הצעירה ישבה על המדרגות שתתה יין ודברה באיטלקית צוהלת. זה היה אקורד סיום נחמד לביקורנו בעיר. רשמנו לעצמנו לחזור שוב במזג אוויר נוח יותר. וישבנו להנות במסעדה הצפופה בה הצוות מכין את האוכל לעיני הסועדים. אכלנו רביולי ברוטב כמהין. סלט עגבניות בזיליקום שמן זית וכדור גבינת 'מוצרלה' , שהיא גבינה שונה ממה שאנו מכירים, הכדור ממולא בגבינה נוזלית וגבשושית כמו קוטג'. וויתרנו קצת בבהלה על ספגטי שחור שזה ספגטי ברוטב דיו של דיונונים.
למחרת, היינו כבר בחזרה בבית. מבטיחים לעצמנו שעוד נחזור לבקר בה שוב.
תמונות מהטיול
מאת אופיר מלכי
צילום אסיף מלכי. אופיר מלכי.
